למה אנחנו מזניחים את עצמנו?

אני שומעת לא פעם הערה מאשימה – היא או הוא מזניח את עצמו מאז שהתחתנו.

מה שמפתיע אותי במשפט הזה הוא הטון המאשים, כאילו בן הזוג עושה את זה כי לא אכפת לו ממני, כי הוא כבר לא רוצה או מנסה להיות מושך בעיניי.

אז קודם כל לאאאאאא גדול, גבר או אישה שמזניחים את עצמם לא עושים את זה בגלל מישהו אחר אלא בגלל שהם חשים כך בפנים.

נכון תמיד אפשר להאשים את הגיל, הלידות, הקרחת, הכרס, אבל האמת היא שאנחנו כבר לא מושכים בעיניי עצמנו.

משפטים כמו " אני לא מחפשת חתן" אני כבר בגיל כזה"  נשמעים לא מעט והסאב טקסט הוא בשביל מה להתאמץ אף אחד לא רואה אותי, גם אני כבר לא רואה את עצמי.

בשיחה כזאת הצד "המואשם" קובל על חוסר הרגישות של הצד השני כמו הוא כל הזמן אומר לי כמה אשתו של השותף שלו חתיכה עולמית, היא שולחת לי מיילים עם ברושורים של מכוני כושר וכל הזמן מעירה  לי על האוכל , על השערות באף ...

כאשר אדם מוזנח זה לא רק מראה זאת גם הרגשה והערות כמו אלה בטח לא תורמות לאף אחד.

אני מציעה לבדוק ראשית עם עצמכם למה אתם מרגישים מוזנחים? לבדוק עם בני הזוג למה הם מרגישים כך? ( לא למה הם נראים כך) בלי להשתמש במילה מוזנח, אלא לנסות להבין ממה זה נובע.

תשומת לב יכולה לעשות פלאים, החלטות משותפות של דיאטה, מכון כושר, קניית בגדים, הליכות בערב ביחד ומחמאות.

כן מחמאות – לא צריך לשקר, אותי למדה אמריקאית קשישה לפני הרבה שנים שתמיד יש משהו שעליו אפשר להחמיא, לא צריך לשקר רק למצוא את המשהו הזה.