המקומות הכבויים שבתוכנו
יש לנו ימים כאלו, שאנחנו כבויים, מרגישים שמשהו לא פועל בתוכנו, שאנחנו לא דולקים, שהניצוץ הפנימי שלנו מעומעם, אדיש, נטול ברק...
יש לנו נטייה במצבים כאלה ללכת למחשבות כמו - מה קרה לי? מה עובר עלי? למה זה קורה לי? מה הפעיל את זה?
אז זה הרגע להגיד למחשבות האלה לעצור ולנוח, לפחות כרגע. כי כשאנחנו מרגישים כבויים אנחנו לא באמת יכולים לרדת לעומקה של נפשנו ולראות מה הפעיל אותה. אין איזו יכולת של הבנה והתחברות לצד שיכול להתבונן על עצמינו לרגע מהצד. אנחנו שרויים בתוך האין כלום, ומעורבבים שם מספיק חזק, שאין לנו שום צורך במחשבות שכאלה שרק מעמיקות את ההתחפרות בדרך שמרגישה כמו דרך ללא מוצא.
כשאני נמצאת ברגעים כאלו, אני מרגישה שהנשמה שלי הלכה לטייל, לפגוש חברים אחרים לכוס קפה, אני חושבת לעצמי שקצת אולי נמאסתי עליה...
יהודים מברכים בבוקר – מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך.
שכן הנשמה שלנו היא החיוניות, הניצוץ, המנוע שמאפשר לנו לגלות ולהתקדם.
כשאנחנו מרגישים שאנחנו נעלמים לעצמינו, שהלכנו ואנחנו לא בטוחים מתי נשוב, אולי אפשר להתבונן על זה בדרך קצת פחות מפחידה, בדרך יותר סלחנית ומיטיבה –
אולי אני פשוט זקוקה למנוחה, שאין לי עכשיו כוח להתניע ולהזיז ולהבריק ולדחוף קדימה. ירדתי רגע מהרכבת ואני יושבת בתחנה, ויש בי ידיעה שמתי שהוא תגיע עוד רכבת, כי ככה זה עובד בחיים האלה, ואם זו לא תהייה הבאה אז אולי זו תהייה זו שאחריה. בסוף תבוא זו שעליה אני אוכל לעלות כשאני ארגיש שאני רוצה לחזור אל הניצוץ שמחזיק בתוכו את הפוטנציאל להידלק.
ברגעים שהמרחבים האלה מפחידים אותנו אני רוצה להציע גם לזכור שזה דומה ליקיצה משינה - בדיוק כמו שאני קמה בבוקר, רגע אחרי שאני פוקחת את העיניים, אני חוזרת לעצמי, עם הידיעה של מי אני, איפה אני נמצאת, מאיפה אני קמה ולאן (וכשאני כותבת 'לאן', אני לא מרחיקה לכת, אני בצעדים הקטנים, קודם כל לחדר המקלחת).
