עולמה של מטופלת

אני בדרך אליך. אתה עדין לא יודע אבל אני מחליטה להפתיע אותך ואין אף אחד שמסוגל לעצור אותי עכשיו. אני רוצה לראות אותך, להריח, לגעת, לנשק אותך. אני רוצה והלב פועם בחוזקה. הוא לא מסוגל שוב להרגע. גם הוא רוצה אותך. אז אני נוסעת והנה אתה עומד שם. רחוק. אני צועדת לכיוונך ואתה אכן מופתע. אני יכולה להשבע שאני שומעת את פעימות לבך מתרגשות לקראתי. אתה מחייך אלי ושואל מה אני עושה כאן. אני נושמת נשימה עמוקה, כדי להרגיע את רעד גופי ואומרת בפשטות - לא הצלחתי להתאפק יותר. רציתי לראות אותך. 

אנחנו הולכים לפינה חשוכה ואנחנו לוחשים. אתה קורא לי משוגעת ואני מסכימה איתך. כן, משוגעת. התקופה האחרונה שיגעה אותי לחלוטין. לא היה יום שלא חשבתי עליך. לא היה רגע שלא דמיינתי את המפגש הזה, אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו. די, אזלו, נגמרו, אפסו כל הכוחות והייתי חייבת להראות לך עד כמה הגוף והנשמה כואבים בלעדיך. אתה מלטף אותי וסוף סוף מודה, שגם אתה חשבת עלי. שמעולם לא הפסקת. ואנחנו מתנשקים בדיוק כמו בפעם הראשונה. ואני בוכה. כל כך בוכה. מהתרגשות, שמחה, עצב. כל כך הרבה מחשבות ורגשות צפים באותם רגעים קסומים שאני שוב זוכה להרגיש אותך. ואני בוכה. כל כך בוכה, כי שוב העזתי לדמיין.