​ערב יום השואה היה יורד כמו צל על הבית שלנו

ערב יום השואה היה יורד כמו צל על הבית שלנו, אבא שלי היה ספון בכורסא שלו ופרצופו למטה, כאילו מאפשר ליום הזה לחלוף מעליו. אמא שלי ואנחנו, הילדים, היינו אמורים להיות בשקט, זה לא נאמר אף פעם, אבל ידענו שביום הזה, כאשר הטלוויזיה סגורה, אנחנו אמורים לשתוק... השקט היה מעיק, הוא מעיק עליי עד עצם היום הזה. עד היום אני לא פותחת טלוויזיה ומסתבר, שגם אני מאפשרת לרוע ולכאב כאילו לשמוע את השקט בביתי ולחלוף מעליו, מעלי... אבל ככל שאני רוצה להתרחק ככה הוא מתקרב יותר, ככה מגיעות עוד ועוד מחשבות...

דור שני לניצולי שואה... אני? חשבתי ולפעמים עדיין חושבת שבי זה לא נגע, אני בסדר!

ומה עם מצבורי המזון בארונות אורנה?

ומה עם זה שאת מאביסה את כל הסובבים אותך? אני מוצאת את עצמי עד היום רצה אחרי הנכדים שלי, כמו שעשיתי עם הילדים שלי, עם האוכל עד לאמבטיה, כי שם אנחנו משחקים והם לא שמים לב שהם אוכלים...ניצחתי!

ומה עם זה שאת לא מסוגלת לראות סרט מתח או הרג כי אז כל הגוף כואב לך?

כל פוסט על השואה אני מיד מוחקת!

באמת שאין לי תשובות או פתרונות מלבד הצעדים קטנים שאני עושה -

כשאני הולכת לסופר התחלתי ללכת עם רשימה ואני קונה רק את מה שכתוב בה (נכון שאני קונה כפול מכל דבר שרשמתי, אבל לפחות כפול שתיים ולא כפול ארבע כמו שהיה מנהגי בקודש...)

בפייסבוק אני כבר עוצרת לרגע אחד ומסתכלת על התמונה בפוסט. מנסה להסתכל ולאהוב את מי שאני רואה...את האנשים שהיו להם כמיהות כמו שלי... לאהוב ולהיות נאהבים, להצליח וגם להיכשל, לחוות את העולם ובעיקר לחיות...

הנה מגיע היום שמזכירים את השואה שמנהלת את חיי כל השנה ואני מרגישה איך אני מתחילה להיכנס לתוך הבית הפנימי שלי ולתכנן בראש את הטקס הפרטי שלי... שקט שיהיה בבית, טלוויזיה דלוקה רק בחדרים עם דלתות סגורות "שהיא לא תשמע" אומרים יושבי ביתי... לא מדברים על הנושא... הדלקת הנר... ההודיה שמצאתי עוד שם שאבד...