האיש ההוא

צלצול הטלפון מעיר אותי משינה עמוקה. פוקחת חצי עין השעה שמונה, אני אחרי לילה של סדרות בטלוויזיה.

ביתי הבכורה בת 10 צורחת בהתרגשות בטלפון. אמא אבא לוקח אותנו לחבר שלו שיש לו אוניה ואנחנו נשוט בה.

יופי אני עונה

אמא אני רוצה שתבואי איתנו

מבעד לשפופרת אני שומעת את אבא שלה שעד לפני חודש עוד היה בעלי.

חמודה, דנה עייפה אל תפריעי לה. נתקשר אליה שנחזור.

מי זו דנה? למה לא אמא

אני חוזרת על דבריו של איתמר בשקט ובזלזול... מתוקה דנה עייפה נדבר כשתחזרו... תיהנו אני אומרת ובקול רם יותר- אמא חזרה מאוחר מאוד ומקווה ששמע.

הוא לא מדבר איתי על ההחלטה שלדבריו היא חד צדדית כי הוא אוהב אותי..

מתרוממת בכבדות מהמיטה לשירותים, נוחתת עליהם ומרגישה איך הכעס מבעיר כל חלקה טובה.

נבלה עושה רושם על הילדים, שיאהבו אותו ויתלהבו, הוא יודע שלי אין חברים עם אוניות ובקושי עם מכוניות. בטח קבע עם חברים וילדים...

מזכירה לעצמי שעדיין אני יושבת בשירותים ואולי הגיע הזמן לצאת

תפסיקי לבכות וליילל אני נוזפת בי

חוזרת למיטה, מחליטה להתקשר לאמא שלי ומנתקת באמצע, היא הרי תגיד לי ששוב לחצו לי על כפתור הדמעות והיא בכלל לא מבינה מה אני רוצה ולא מבינה בכלל למה התגרשתי? מה היה לי רע איתו ושוב אצטרך להסביר שמכונית חדשה זו לא אהבה

מאיפה הגיעה דורית הסתומה הזאת אלי לראש? ולמה שוב אני דומעת? הרי זה היה מזמן כל כך...

עופר היה חבר שלי בכיתה ה, שלח פתק באמצע השיעור "אני רוצה להיות חבר שלך, את יפה" כמובן שהסכמתי. סיפרתי לדורית חברה טובה שלי והיא כעסה שהסכמתי כי שלחה לו שבוע קודם בקשת חברות עם עירית והוא לא ענה עדיין ואיך אני מעיזה ושאני חייבת להגיד לו מחר שאם הוא לא יהיה חבר שלה אף אחד לא ידבר איתי.

גם אז הייתי אחרת ולא נכנעת לאיומים.

אל תדברי עניתי

אז שיהיה חבר של שתינו דרשה

לא, שמעתי את עצמי אומרת וזיכרון של דמעות, בגידה וברוגז, רגע אחד שהחבר הכי טוב שלך בעולם מפנה לך את העורף, ולא רק, גם סוחב אחריו את יתר הילדים בכיתה ואתה אנוס לראות אותו כל יום בבית הספר בכיתה בהפסקות.

לשמוע אותו מסתודד עם החברים החדשים.

אותי הוציאו, עשו עלי חרם.

חרם זה כלום, אני יכולה לחרם, רק החוסר הזה, האדם שחלקת איתו את הכול, שהיה החבר הכי טוב, המאהב, האהוב, שהתייעצת איתו בכל דבר, צחקת , בכית, הוא כבר לא שם.

והוא קורא לך דנה

כבר לא אשתי אהובתי

את סתם דנה