תשוקה

אני מתעסקת בזמן האחרון בתשוקות שלי

לכולנו יש רגעים שהמוזיקה של החיים שלנו הופכת למוזיקת מעליות, היא אי שם ברקע, לא ממש מרגשת, ספק נשמעת ספק מטרידה.
זה לא עניין של רע או טוב. בימים או בזמנים מונוטוניים כאלו אני מוצאת שהאש שלי מאוד חסרה לי. התשוקה שלי שוכבת לידי ולא בתוכי.
באמונה שלי אנחנו יורדים לפה ליישם בגוף הפיזי שלנו את מה שאי אפשר ליישם למעלה, אבל בזמני המונוטוניות אנחנו כמו מוותרים על הבחירה המקורית שלנו- הבחירה להגיע לפה, לחוות את התשוקות בגוף שלנו, להרגיש את האש בוערת לנו בתוך הגוף וללכת איתה, אחריה.
בשבילי התשוקה שלי היא האש של הנשמה שלי, וכשהאש הזו דועכת ולפעמים ממש נעלמת משהו בכוח החיים שלי דועך ביחד איתה. אחרי זמן מסויים נהיה לי חוסר שקט בגוף... האש שלי לא מוותרת עלי, היא מזכירה לי שהיא קיימת ועלי להקשיב, לשים לב, לא לכבות ולמסך את חוסר השקט, אלא לחפש מחדש באיזה דרכים אני יכולה להזין את האש.
תשוקה קיימת בכל מקום ובכל דבר מבחינתי ויש לה כוח מרפא - הכל מצטרף אז יחד - גוף נפש ונשמה פועלים כיחידה אחת, מחברים אותנו באופן עמוק לעצמינו ולעולם שסביבנו.
אבל על בשרי למדתי שבתשוקה יש גם סכנה, התמכרות אליה שמעוורת את כושר השיפוט, כזו שמנתקת אותנו מעצמינו, שאין בה הדדיות של נתינה וקבלה.
בהתעסקות שלי עם התשוקות שלי בימים האלו אני חוזרת ושואלת את עצמי איך אני לא מוותרת על החיים בתוך החיים....?