חתול שחור

אם מישהו מסתכל עלי מהצד, הוא חושב שהוא רואה אישה נורמלית. עד שהאישה נעצרת פתאום, בלי סיבה נראית לעין.

הוא לא רואה את מה שאני רואה - חתול שחור.

חתול שחור - מיד אני נעצרת. הלך לי היום. איזו קטסטרופה, איזה נאחס, איזה מזל רע. מסתכלת לצדדים לראות אם מסתכלים עליי, ואז, שלוש פעמים טפו, טפו, טפו, ומחכה ומחכה. לפעמים הרבה מחכה. לא חשוב כמה אני ממהרת, אפילו אם אני מאחרת לפגישה חשובה, אני לא מתכוונת לזוז עד שיעבור מישהו לפניי במקום שהחתול חצה.

לפני כמה ימים, תוך כדי ציפייה שהדרך תתפנה, חשבתי על החתול הזה שבא הביתה ואומר לחתולה שאיתו: אל תשאלי איזה באסה. איך שאני הולך ברחוב חוצה אותי איזו דודה לבושה שחור, ונעצרת. בהתחלה נבהלתי. זה הרי מזל רע. אני מחכה שהיא תזוז, כי אני לא משוגע לחצות אישה בשחור, והיא, במקום להמשיך, נעצרת, ועוד יורקת לצדדים! הרטיבה אותי.

בסוף עברה מישהי לפניה, אז חציתי את הרחוב בריצה, כי אז הנאחס לא תופס. ואז גם היא התחילה ללכת. מעניין למה.

 מעניין למה יש לנו את האמונה התפלה הזו...? אבל מה שמעניין אותי עוד יותר זה מה העניין עם השחור?

 הצבע השולט בארון שלי הוא שחור, אני אוהבת ללבוש שחור, אם החתול השחור היה שואל אותי 'גברת, למה את לובשת שחור?', הייתי עונה לו שבשחור אני מרגישה אלגנטית, אני מרגישה רזה, אני מרגישה מלאה, מכילה, בולטת, מצטנעת והכל בדרך שלי.

 התרבויות ובפרט המערביות, מקשרות את השחור עם החושך, המוות, הלא נודע, השחור מקושר עם פחדים, עם שדים, עם הרוע וכוחות האופל – בעיניי, זו האמונה התפלה (ולא החתול), זה המיתוס שאותו אני רוצה לערער.

 כשהיה בתחילה חושך על פני תהום, לא היה רע, ולא פחד, ולא שדים, הייתה שלוות עולמים בריק גדול ומלא, ריק שמתוכו אפשר לברוא וליצור את הכול, וכך אכן היה. המפגש בין השחור ללבן (החושך והאור) יצר את עולם הצבעים בו אנו חיים.

 כמו בריאת העולם כך בעיניי גם הבריאה שלנו את עצמינו, שלי את עצמי. יש בי חורים שחורים, יש בי אפלה, יש שם גם הרבה פחדים, אבל יש שם גם עולמות שלמים, חבויים מעיניי.

 כל עוד העולמות האלה שהם חלק ממני, ממי שאני, נמצאים בחושך, וכל עוד בחושך אני מפחדת לגעת, אני בונה הרים וגבעות אפלים ושחורים שמאיימים על עצם קיומי אם רק אתקרב, ובכך בעצם מרחיקים אותי מהיכולת שלי לחיות את עצמי ואת חיי במלואם, במלאות שלי.

 זה נכון שלבחור בלחוות ולחיות ולהרגיש את החושך בתוכי דורש כוחות, כי זו דרך שהיא לא קלה, היא דורשת ממני לגעת בפחדים, לטבול בקשיים, לצלול למעמקים בעיניים פקוחות לרווחה, ולרוב הרבה יותר קל לחיות במוכר והידוע גם אם הוא מרחיק מחיים מלאים יותר.

 

אבל מה שאני רוצה להגיד זה שהחושך יכול להפחיד, אבל גם לחבק. הוא יכול לכווץ, אבל גם להשרות שלווה ועומק, הכול תלויי בנקודת המבט שלי, איך אני בוחרת לגשת לזה. השחור הזה תכלס הוא לא מטריד כמו שעושים ועשו ממנו, הוא נותן לי את האפשרות לגעת בכל הצבעים בתוכי, הוא צבע הבסיס.

 

מצאתי ברשת משפט שאני רוצה לאמץ שכתב מישהו בשם דניאל זהבי – 'אם משהו יכול לשרוד בשחור הרי זה הרוח. השחור מלא ברוח. והיכן שהרוח פועלת יש התפתחות תודעתית.'

 

ולגבי החתול השחור, סביר להניח שגם בפעם הבאה שאראה אותו אני מיד אעצור ולא אמשיך עד שיעבור מישהו לפני, אבל על זה כבר אדבר בפעם אחרת, תחת הכותרת 'אמונות תפלות מבית אימא'.