ללמוד מהנכדה שלי

הנכדה שלי בת השנתיים, מטה את ראשה הצידה עם חיוך מקסים ואומרת לי – לא אוצה איבוקי תאתא (לא רוצה חיבוקי סבתא)

אני נמסה מהמתיקות שלה ומהידיעה הברורה שלה מה נכון לה ברגע המסוים הזה ומהיכולת שלה להביע בלי חשש מה היא רוצה.

יוסי (שם בדוי) הגיע אלי לטיפול. כבר במפגש השני שלנו כשדיברנו על ההתמודדויות בעקבותיהן הוא מגיע לטיפול שאלתי אותו: "יוסי, אז מה אתה בעצם רוצה?"

יוסי שתק, התכנס לו פנימה, ובחדר כל האנרגיה השתנתה. לאחר מספר רגעים הוא אמר לי: "את מבינה, זו בדיוק הבעיה, אני לא יודע בכלל לזהות מה אני רוצה. אני שונא כששואלים אותי את השאלה הזו, אף פעם אין לי תשובה, אני מתבלבל..."

אני, לא נפגעת כשהנכדה שלי לא רוצה ממני חיבוק, זהו השלב ההתפתחותי בו היא נמצאת, החופש לראות רק את עצמה ואת הצרכים והרצונות שלה בטרם התפתחות סופר אגו בשל להפנמת הנורמות והערכים החברתיים. לעצמי אני מודה שהייתי רוצה, כמו יוסי (ורבים אחרים) חלק מהאיכות המופלאה הזו של היכולת להיות בקשר עם העצמי הטבעי/ המקורי/ הראשוני שלי ואת היכולת לבטא אותו החוצה.

אני חוזרת ליוסי ושואלת אותו על ההתנהלות היומיומית עם הצרכים הגופניים הבסיסיים, עד כמה הוא קשוב לגופו – האם הוא הולך לעשות פיפי כשהוא מרגיש את השלפוחית? האם הוא שותה כשמרגיש צמא? האם הוא מזהה כלל את הצימאון או שמחליף אותו בצורך לאכול....?

אני חוזרת איתו אחורה וסקרנית לבדוק מה קרה בדרך שהוא הפסיק להקשיב, שהיטשטשה לו הידיעה האינטואיטיבית של ההקשבה לצורך וסיפוקו. אני נוכחת לדעת עד כמה רבים מאיתנו חונכו להתאפק, להחזיק בפנים, לא רק שתיה, פיפי וכיו"ב, אלא גם את הצורך בחיבוק, הצורך במגע, בגבולות, באהבה...

כיצד ומתי הופרד הגוף שלנו מאיתנו, היכן הלכה לאיבוד הידיעה מתי משהו מתאים ונכון לנו ברמה הגופנית, הנפשית? כמובן שעם האובדן הזה אנו מתרחקים גם מהידיעה של הנשמה שלנו שמנחה אותנו בדרכינו.

אני נזכרת שוב בנכדה שלי וחושבת כמה ילדים הם מראה עבורנו לטבע המקורי שלנו, בו המערכת הגופנית נפשית שלנו מאפשרת לנשמה נוכחות שאינה מפריעה לידיעות העמוקות והלא תמיד מודעות להנחות אותנו בדרכנו.

עם יוסי אני ממשיכה את מסע ההתפתחות להיזכרות בעצמי האמיתי שלו, אנו חושפים אותו בכל פעם עוד קצת, במטרה לשלב אותו באריג ממנו הוא עשוי היום - זה שמכיל בתוכו גם את התובנות וגם את המקומות שהתכהו ונחסמו עם השנים.