עולמה של מטופלת

ניסיתי לחשוב מתי אני מתפנה לכתיבה. כתיבה רגשית. תמיד אהבתי לכתוב לעצמי את כל שעל ליבי, אבל הנישואים, הילדים, העבודה הרחיקו ממני את הכתיבה. ואולי גם הרחיקו אותי, קצת מעצמי. אז במשך השנים מצאתי תחליפים- ספורט, אכילה רגשית לפני השינה, התעסקות בשטויות ב״הוא אמר לה״ ו״אני אמרתי לו״. ובתקופה האחרונה אני מבינה שאני מחפשת את עצמי. מחפשת איפה אני מרגישה מאושרת ושלמה. על פניו יש לי את ״הכל״, אבל אני מרגישה עצובה. לבד. כל כך לא שלמה. יש לי את הבן זוג ה״נכון״, העבודה ה״נכונה״, ילדים ״מושלמים״ ושום דבר מבפנים לא באמת ממלא אותי. או אולי יותר נכון לומר, ממלא, אבל רק לרגעים מעטים. עוד לפני שאני מספיקה ליהנות מתחושת השובע הרגשי, מהר מאוד הכל נעלם ואני שוב נותרת רעבה, ריקה. אני מחייכת לכולם ומבפנים כואבת ולא נפרדת מצלקות מדממות. לא מאפשרת להן להגליד. כל כך רוצה, אבל לא מצליחה. ממה כל כך קשה לי להיפרד? ולמה?! כן, אני יודעת, פרידה היא מוות, אבל היא גם לידה של חיים חדשים ומשהו בתוכי מסרב לשחרר את תחושת המועקה. הראש עייף ממחשבות והלב רוצה להתרחב, להתרגש, להתמלא..אז אני רואה את עצמי בקצה המנהרה, מחויכת, אבל גם שומעת את הבכי. בכי של ילדה אבודה. אני מתחילה ללכת- מחפשת את עצמי בחושך המנהרה. יודעת שבקצה יש אור, אבל כרגע הוא עדין חלש.