עולמה של מטופלת

זה היה כשהייתי בת 16. לפני כל כך הרבה שנים. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהתאהבתי והרגשתי שהלב שלי מתרחב ופועם בחוזקה בכל פעם שהייתי חושבת על הילד הזה. קראו לו רון והוא היה, באותם ימים כל עולמי. הייתי חושבת עליו, בזמן בית הספר, עם החברות, כשהייתי צופה בטלוויזיה וכשהייתי הולכת לישון. לא הפסקתי לחשוב עליו וראיתי רק אותו לנגד עיני. הבעיה הגדולה הייתה שהיה לי חבר. החבר הכי טוב שלי. קראו לו יואב. יואב ואני הכרנו כבר בימי בית הספר היסודי. היינו קבוצה של בנים ובנות ויואב ואני היינו הזוג הכי יציב בשכבה. כשכל הילדים הציעו כל יומיים חברות אחד לשנייה ונפרדו, יואב ואני היינו מבלים ימים שלמים ביחד. בבית הספר, אחרי הצהריים. ההורים שלנו היו חברים טובים ואפילו היינו נוסעים לחופשות משותפות. ממש כמו זוג אמיתי. ככה לפחות היינו אוהבים לחשוב. כבר דיברנו על מה יהיה כשנתחתן ואיך נקרא לילדים שלנו. רצינו שלושה. שני בנים ובת. תמימות טהורה של ילדים. הוא היה החבר הכי טוב שלי. אבל אז רון הגיע. ראיתי אותו בפעם ראשונה בתחרות של בתי הספר בתל אביב. את יואב, אותי, ועוד כמה ילדים ספורטיביים, תמיד היו שולחים מטעם בית הספר לתחרויות. יואב היה משתתף בתחרות של קפיצה לרוחק ואני הייתי משתתפת בריצות הקצרות. שם, במקום הכי לא צפוי, התאהבתי בפעם הראשונה. שם למדתי לבגוד, לשקר, לפנטז, להתרגש, לרדת הכי נמוך שיש ובכל זאת להרגיש על גג העולם. שם ראיתי את רון. רון היה מדריך ספורט מוינגייט. הוא הגיע לשם כחלק מההתנסות שלו בלימודים. הוא היה גדול ממני בכמה שנים. לא ידעתי בכמה, אבל הוא היה נראה הרבה יותר גדול ממני או מיואב. הוא השתתף בתחרות של הריצות הארוכות והוא היה נראה מאוד מנוסה. ראו שזאת לא הפעם הראשונה שלו. אני זוכרת שהוא הביט בי ואני בו. המבטים שלנו נפגשו והייתי נבוכה. אני זוכרת את זה באמת כאילו שזה היה אתמול. הוא דיבר עם חבר שלו אייל, שרק אחרי תקופה הבנתי שהם חברים הכי טובים. שניהם היו שקטים עם חיוך רחב אבל מבויש. הם דיברו ביניהם ונראה שהם מדברים על משהו חשוב. הם נראו ספורטאים רציניים וידעתי שאין שום סיכוי שאדבר או אתקרב אליהם. אבל אני זוכרת שמאוד רציתי. התביישתי. זו הייתה פעם ראשונה שלא חיפשתי את יואב. שכחתי שבכלל באתי איתו לתחרות. כל הזמן חיפשתי את רון. ואז הוא הגיע. מסתבר שהתיישבתי ליד התיק שלו והוא בא לקחת אותו. האוטובוס שלו התעכב והוא התיישב לידי. היינו אחרי יום ארוך בשמש, מזיעים, אבל היה לו את הריח הכי טוב בעולם. הוא חייך אלי ואמר שראה אותי רצה. אמרתי שגם אני ראיתי אותו. חייכתי וכל הגוף שלי רעד. הוא שאל אם יש לי חבר ועניתי שכן. הוא לא היסס וביקש את מספר הטלפון שלי ואמר שגם לו יש חברה וחייך אלי חיוך מהפנט. אז נתתי. כי רציתי לדבר איתו. להריח אותו. רציתי לנשק אותו. מאוד. והוא הלך... מאותו הרגע ישבתי וחיכתי בחדר שלי בלי הפסקה. חיכיתי לטלפון ממנו. חיכיתי וחיכיתי והוא התקשר. התחושה הזאת שהדם עולה ויורד ומחמם את כל הגוף ומאדים את הלחיים שלי, לא תשכח לעולם. דיברנו וצחקנו. צחקנו מאוד. היה לו הומור זהה לשלי. ציני וחצוף. באותו יום דיברנו פעמיים וגם למחרת.. ושוב ביום שלמחרת. הייתי מסיימת את בית הספר ורצה כל יום הביתה רק כדי לחכות ליד הטלפון. התאהבתי ברעש צלצול הטלפון. התאהבתי בו. אהבתי לדבר איתו. הוא היה חכם ורגיש. באותם ימים סיפרתי לעצמי שאנחנו רק ידידים. לא רציתי לפגוע ביואב וגם לא רציתי להיפרד ממנו. הוא הכיר אותי הכי טוב והיה לי ברור שאני איתו לכל החיים. אבל אז רון אמר שהוא מעדיף שנדבר כ״ספר פתוח״. חייכתי לעצמי על הביטוי שבחר להשתמש ועניתי שאשמח. הוא הזכיר לי שיש לו חברה ולי יש חבר. ואני?! אני זכרתי. אף אחד מאיתנו לא רצה לפגוע או להיפרד מבני הזוג אבל זה היה ברור לשנינו עד כמה ריגשנו אחד את השנייה. אז קבענו להיפגש. סתם כדי לדבר. באותו אחר צהריים לא דיברנו ואפילו לא לשנייה. שעה וחצי של שתיקה ארוכה ורק קצב הלב שלנו נשמע בחוזקה. התנשקנו עם עיניים עצומות וגם עם פקוחות. נישקנו ברוך וגם בלהט. נשיקות קטנות וגדולות ואפילו נשיכות. טעמנו אחד את השנייה כמי שטועמים את טעם החיים. לא היה בי חלק אחד בגוף ובנשמה שלא היה מאוהב בו. הוא אמר לי את המילים הכי יפות ומרגשות. הביט לי בעיניים, ליטף לי את השיער ונתן לי להרגיש הכי יפה שיש. הוא קרא לי בייב ובאמת הרגשתי הכי מוגנת שיש בזרועות שלו. הוא עשה את כל אותם דברים שיואב המושלם שלי לא עשה. עם יואב היה לי נוח! צחקתי בקולי קולות, צעקתי, בכיתי, עשיתי שטויות אבל לא הרגשתי יפה. רציתי להרגיש יפה ורון לא הפסיק לומר לי כמה הוא נטרף מהיופי, מהריח והטעם שלי. הוא דיבר כמו הגדולים ואני הייתי עדיין קטנה והמילים שלו כישפו אותי. ויום אחד אמרתי לו שאני חושבת שאני מתאהבת בו. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה למישהו. הוא שתק בצד השני של הקו ואני הבנתי שאולי מיהרתי. הוא שתק ואני בכיתי. מאותו יום הוא התרחק. בהתחלה עוד נפגשנו בסתר אבל הרגשתי שמשהו שונה בהתנהגות שלו. הוא היה מרוחק וניסה גם להרחיק אותי. אבל ככל שהוא יותר דחה והתרחק אני יותר התאהבתי ורציתי אותו קרוב. אז התקשרתי פעם אחת ועוד פעם אחת ועוד אלפי פעמים, כל יום, כל הזמן. רציתי אותו והוא כבר לא רצה. ובכיתי. בכיתי המון. בלי הפסקה. מבלי שאף אחד ידע. חוץ מאמא שלי והחברה הכי טובה שלי. הן ידעו וחיבקו וניחמו ואמרו שזה יעבור. אמרו שהוא רע, שפל ונצלן אבל אני אהבתי אותו בכל יום יותר. הייתי שמחה לספר שהרגשתי רע שאני בוגדת ביואב, אבל יואב לא שם לב בכלל שאני משתנה מול עיניו. הוא היה עסוק בבית הספר, בחברים ובמסיבות ואני הרגשתי לבד. וגם היום כשאני חושבת על זה ומנסה להבין מדוע לא נפרדתי באותם ימים מיואב. אני נזכרת כמה אהבתי אותו וכמה הרגשתי שרק הוא תמיד יקבל אותי כמו שאני. לא יכולתי לחשוב על עצמי בלעדיו. אני זוכרת שפעם אחת כל כך בכיתי בגלל רון ובדיוק יואב הגיע אלינו הביתה עם הוריו. הוא נכנס לחדרי ושאל בבהלה מה קרה לי. הוא לא ראה אותי אף פעם בוכה ככה. ממש התייפחתי. כאבתי. הניתוק מרון כאב לי בכל הגוף ורק רציתי שיואב יחבק וינחם אותי. זה היה אבסורד, שרק החיבוק שלו הרגיע אותי. כבר לא הבנתי מה קורה לי, מה אני מרגישה ועל מה אני כל כך בוכה. הייתי מבולבלת ואף אחד לא היה מסוגל להציל אותי מהסחרור שנכנסתי לתוכו. המחשבות על רון לא פסקו וגם הדמעות לא. בכיתי בבוקר לפני הלימודים. חשבתי עליו בזמן השיעורים. שיקרתי לחברות שאני עצובה כי רבתי עם אמא או אבא שלי. בכיתי בחדרי שעות על גבי שעות ולא הצלחתי להפסיק את הבכי. ויום אחד הוא פשוט הפסיק לענות לי. זה כאב וצרב לי בלב ולא היה לי איך לשנות את המצב. הוא פשוט לא רצה. זה אמנם נשמע דרמטי, אבל באמת הרגשתי שאני נפרדת מחלק מגופי. הרגשתי מושפלת, מנוצלת וקינאתי בחברה היפה שלו שזוכה יום יום לשמוע את קולו, להריח את צווארו ולגעת בגופו. עברו ימים וחודשים ורון ליווה אותי במחשבות ובחלומות. הוא היה הראשון להכל- הראשון שהתאהבתי בו, הראשון שדחה אותי על הסף והכי נורא הראשון שבגדתי איתו בחבר הכי טוב והאהוב שלי. מאז לא התאהבתי וגם דאגתי שלא ידחו אותי. ברחתי שנייה לפני. ואולי הכי חשוב מאז לא בגדתי. לא באחרים ובטח שלא בעצמי. הסיפור הזה מלווה אותי מהילדות ונצרב כל כך חזק. מאז, יואב ואני נפרדנו וגם רון והחברה שלו. כל אחד מאיתנו נשוי היום באושר. אבל לעולם לא אשכח את המבט שלו שבו הרגשתי הכי יפה. לפעמים אני שואלת את עצמי, אם הוא בכלל זוכר אותי. אם גם אני הייתי משמעותית בחייו כמו שהוא היה בחיי. עד היום, יש לי רגעים שאני מדמיינת שאנחנו נפגשים ואני שואלת אותו למה הוא התנתק ממני בצורה כל כך מכאיבה. ויש רגעים שאני מבינה של ״פעם ראשונה״ יש תפקיד חשוב מאין כמוהו והוא מגיע לכל אחד באופן שונה כדי ללמד דברים חשובים ומשמעותיים להמשך חיינו.