בין שהידים לבין אור והאהבה

אני מוצאת את עצמי בפייסבוק קוראת או על שהידים – הכינוי שלי לכל הכתיבה שעוסקת באלימות, ההליכה עד חורמה והתאבדות על רעיונות בלי להסתכל ימינה ושמאלה מי עוד נמצא שם, אם אילו דמויות ציבוריות או התנהלות מסויימת וכיוצא בזה... ורבים כמו עדר משמיצים ושוללים זכויות קיום ע"י המילים בהם משתמשים 

או שאני קוראת כתיבה שעניינה הוא האור והאהבה – שהיא מבחינתי הצד השני של הקיצוניות. שניהם על אותה סקאלה כל אחד בקיצוניות ההפוכה. אני לא אומרת שזה לא אמיתי, שאין בזה מן היופי והאהבה ששולחים הכותבים לעולם, אבל יש משהו בהתייחסות הקיצונית, החד משמעית שאין בה את האמצע, שלי מאוד קשה איתה.

לכל אחד מאיתנו יש רגעים של "שהידיות" ורגעים של "אור ואהבה" ושניהם קיימים במציאות שלנו. יש משהו בלהנכיח אותם עומדים בזכות עצמם, מנותקים מקונטקסט האחד של השני שגורם לי לחוסר איזון, לנדנדה וטלטלה שמבטלות את הגם והגם שמתקיימים תמיד יחדיו, ה- "רק" אינו משקף מציאות מהימנה.

אני קוראת לכתיבה שמנכיחה את הגם וגם, להסתכל למציאות בעיניים, לזכור את הסקאלה הרחבה והעשירה, היפה והכואבת של המציאות שלנו ולהכניס יותר איזון וקונטקסט בתוכנו ולדברים שאנחנו משתפים בהם בפייסבוק.