רוחניות

אחד הדברים שאני לא אוהבת זה את הזילות שעושים במילה רוחניות, שמשתמשים במילה הזו כמילת גנאי. לעשות את זה, זה בעצם לזלזל ולגנות חלק מעצמינו. אנחנו כולנו גם רוחניות, המימד הרוחני הוא חלק בלתי נפרד מהיותנו בנות אנוש – כשם שיש לנו גוף ויש לנו נפש יש לנו גם רוח.

להיות רוחנית לא אומר לשבת עם בודהה על ההר ולהחזיק ידיים, יש מי שמגיעה גם לזה, אבל זה לא מענייני כרגע. להיות רוחנית זה להסכים ולקבל את זה שיש משהו גדול מאיתנו בני האדם בחיים האלה (ובמה שמעבר להם לפי תפיסתי).

יכולת השליטה שלנו בחיים היא מוגבלת, וזה לא רק כי יש דברים שאינם תלויים בנו אלא באנשים אחרים, זה גם כי יש דברים שהם מעבר ליכולת התפיסה החושית, והרציונאלית שלנו, דברים שגם אלו המאמינות במדע ובהוכחות אינן יכולות להסביר.

כולנו הולכות בדרך מסוימת בחיים שלנו, אף אחת מאיתנו לא יודעת מה יוליד יום, מה תהיה הצומת הבאה שתיקרה בדרכה ולאן תוביל אותה הדרך. כשאני חושבת שהכול תלוי בי, שהכול נישא על כתפי וכי עלי יקום וייפול דבר, אני מקשה ומכבידה על עצמי שלא לצורך.

כשאנחנו מכירות גם במימד הרוחני של הווייתנו, יש לנו אפשרות להישען לתוך משהו גדול מאיתנו (וזה לא אומר להסיר אחריות מחיי), משהו שיכול להחזיק איתי ביחד, משהו שמאיר לי את הדרך בתקווה, בכוח להמשיך, בידיעה שאני לא באמת לבד (גם כשאני מרגישה ככה ובוחרת להאמין בזה).

בכל אחת מאיתנו יש אמונה במשהו, אמונה באל מסוים, אמונה באהבה, ביקום, בנשמה, הניצוץ אלוהי שבלב ועוד. האמונה היא במשהו גדול מאיתנו, משהו ששיך למימד הרוחני שלנו ולא משנה איך נבחר לקרוא לו.

להשתמש במילה אינטואיציה, או לחשוב שאין כזה דבר שהוא סתם, בלי סיבה, שאין צירופי מיקרים, זה דבר שלצערי אנשים הרבה פעמים אינם מעזים להגיד בפה מלא, זוהי דרך חיים וחשיבה שצריך להצניע. למה זה צריך להיות ככה? למה אני צריכה לעמוד מול מתקפות וציניות כשאני מדברת את השפה של הרוחניות שלי?

המימד הזה הוא לא פחות נוכח מהמימד הגופני והנפשי שלנו, אבל לצערי רוב הנשים והאנשים פחות ערים אליו, פחות קשובים אליו, בוחרים להמשיך ולהדיר אותו מהחיים, וזה חבל. מי שבוחרת בדרך הדרה זו בעיניי משלמת עליה מחיר במימדים הנוספים של ההוויה שלה, בגופה ובנפשה.

אני מאחלת לנו להיזכר, להסכים ולקבל את המימד הרוחני שלנו, להפסיק לעשות בו שימוש ציני, ולגלות את העושר שבו ובכך להעשיר את חיינו.