דור שני

"אתה אל תגיד לי שזה לא משנה, זה נורא, פשוט נורא" אני יודעת שאני נשמעת ילדותית.

 "את מתנהגת כמו תינוקת אפשר לחשוב איזה אסון קרה, ערב יום השואה תחזרי הביתה אין כלב ברחוב"

באמצע דיזנגוף שקט של שואה שיורד פעם בשנה, הרחוב מתכנס מרכין ראש ואני עומדת באמצע מחכה שמישהו יעבור מולי.

אדוני, אדוני, אני רצה אחרי בחור בגיל בני שיצא לטיול לילי עם כלב, אדוני, אני מתנשפת מגיעה אליו, אולי אתה יודע אם יש איזה קיוסק פתוח בעיר הזאת?

ערב יום השואה הוא עונה, מביט בדמעות שמתייבשות אצלי בסנטר, הכל בסדר? הוא שואל

כן לא לא בסדר אני חייבת למצוא קיוסק פתוח

אם זה סיגריה הוא אומר, אני אתן לך כמה יש לי.

אני הולכת ממנו, הטלפון שלי מצלצל בלי הפסקה, אני סופרת את המרצפות 25, 26, 27 ב- 275 אני אפתח עיניים ויהיה קיוסק פתוח ממש מולי.

מדינה מטומטמת איך אפשר שהכל סגור ואם מישהו זקוק למשהו עכשיו מה הוא עושה?

יפו אני אלך ליפו, יורדת לים המנון הפרטיזנים בוקע מטלוויזיה באחד הבתים, מיישרת את הגב נושמת עמוק, תחשבי שאת פרטיזנית ואין לך ברירה ואת הולכת להביא אוכל לחברים שלך הרעבים ביער הקפוא.

בטיילת תפסה אותי האזעקה אבל לא עמדתי, לא יכולתי לעצור עד שאמצא מקום פתוח שיהיה בו אוכל לחברים שלי שלא אכלו שבועות, הם רעבים אני לוחשת לאזעקה , את מבינה אין לי זמן.

ביפו ליד השעון מברז המים אני מרטיבה את הפנים, הקיוסקים של יפו סגורים, אנטישמים, אנשים מתים מרעב אני מיבבת מול דלת הקיוסק.

אף אחד לא מת מרעב, אנשים לא מתים מרעב לוחש לי השומר בחניון.

מה אתה מבין? אבא שלי כמעט מת ברעב.

בסוף רחוב יפת, גברת הולכת עד הסוף של יפת.

השלג של יפו מקפיא אותי אני שומעת זאבים בכל מקום חושך כבד, קר לי, כל כך קר, עוד מעט אני אגיע עד סוף יפת אני אצליח להביא להם אוכל.

שלט קטן של גלידה אסקימו עם אסקימוסי קטן וכחול ואור מבויש רומזים לי שהגעתי לקיוסק, אני מתיישבת על המדרכה בכניסה לקיוסק בכי של הקלה.

את צריכה משהו עונה לי בחרו צעיר מתוך החנות

לא אני עונה, אני צריכה לראות שאתה נשאר פתוח כל הלילה, אני אשאר אתך אל תדאג, רק אל תסגור את הקיוסק יש אנשים יכולים למות מרעב הלילה.