הקלו המים

זהו נגמר היום הזה, אני יושבת עם סיגריה במרפסת, הצמחים שקניתי שלשום לשתילה מתייבשים בארגז. תיכף אשקה אותם... אין לי יותר מידי כדי לזלזל

אחרי פרוק של הארגז האחרון שאני דוחה כבר כמה ימים, הגעתי לארגז הזיכרונות, אני מנסה לזרוק אותו לבויידם המטונף.

את הדברים הטובים שלקחתי מהחיים הקודמים שלי תליתי בזהירות על קולבים בארון, לא הצטרכתי הרבה מהם.

נהרות של בכי פינו את מקומם לתחושה מוזרה של לימבו, תלויה בין שמיים לארץ מה שהיה לא יחזור אבל אין לי מושג מה יהיה מחר ואני משוטטת על ענני צמר גפן של חוסר ודאות.

עזבתי

בעלי (מצחיק שאני עדיין קוראת לו כך) אמר לי שאני צריכה להיזהר כי לא אוכל לחיות מתקציב שלא ידעתי וזה בטח יגרום לי לחזור בריצה, אני הענקתי לו חיוך מלאכי ואמרתי לו שהריצה היחידה שאני אתן בחיי תהיה זאת שאני בורחת ממנו.

אז כן עזבתי

הכלים בכיור, הצמחים בארגז, הקניות בשקיות, הכול נשאר קפוא במקומו, אין לי חשק לסדר, אף אחד לא יסתכל עלי במבט עקום, יצפה ממני להזיז לנקות לפרק, אני לבד לעצמי יושבת עם סיגריה במרפסת מסתכלת לאחור על דירת החדר וחצי ששכרתי בעליבותה עם אריחים לא תואמים וארונות מטבח מתנדנדים ובתוכה אני רואה ארמון מדהים עם מרפסות, גנים ירוקים, שמיים כחולים, מוסיקה שמימית של חופש שמרחיבה את 40 המטר שלי עד לאינסוף.

אז בהחלט עזבתי

אותו

לא את עצמי